אימוץ הנורמה של איסור על מתן שוחד והשרשתה כפרקטיקה - חלק ב'
על רקע המתואר לעיל, המנגנון
שנקבע – סנקציה פלילית לנותני השוחד, מהווה במידה מסוימת הפתרון הקל, הזמין,
הנגיש, וכזה הפונה למכנה משותף רחב (מעבר להיותו פתרון שארה"ב כבר החלה לממש),
וכל זאת משורה של סיבות, בניהן הקושי של מדינות להתנגד להצעה כזו, שנחזית כהצעה
שהתנגדות לה עלולה להתפרש ככוונה של המדינה לעודד שוחד בעסקאות בינלאומיות או
ליהנות מיתרון על פני מדינות אחרות; אינו מצריך פתרונות מורכבים מבחינת משפט
בינלאומי, מכיוון שאין כל התייחסות לצד מקבל השוחד או סנקציות מסוימות נגדו; אינו
מערב במישרין גופים בינלאומיים אופרטיביים קיימים, כגון הבנק העולמי או קרן המטבע,
וכך אינו מסכן הצבתם בקונפליקט שעלול לפגוע בלגיטימיות ממנה הם נהנים, ואינו מגביל
את הרגולטור המקומי ואף מעניק לו כוח נוסף. כך, למרות היעדר ממצאים אמפיריים
המוכיחים כי מדובר בפתרון יעיל, הטיעון הלוגי התיאורטי לפיו אם נאסור על תאגידים
לשלם שוחד, אז היקף השוחד ירד, הינו קל ופשוט להפנמה.
העובדה של שעל אמנת האו"ם חתמו
עשרות רבות של מדינות, בולטת על רקע מספר המדינות החתומות על אמנת ה-OECD והעובדה שמעט מאוד מדינות שאינן חברות
בארגון ה-OECD ראו לנכון גם לחתום על האמנה.[1] עם זאת,
ניתן להצביע על עקרון יסוד המשותף לשתי האמנות בכך, שהנורמות המעוגנות בשתי האמנות
אינן ממוצבות כתפיסה פוליטית וחברתית, מכיוון שתפיסה פוליטית-חברתית יכולה להוות
מושא לחילוקי דעות ומחלוקת לגיטימית, אלא להוראות יסוד בעלות נופח טכני ובסיסי,
אשר מביא לידי ביטוי את יסודות המוסר ותקנת הציבור, ולכן יש קושי רב להטיל ספק
באפקטיביות, מטרה והשלכות שלהן, מכיוון שהתנהלות כזו לא תתפרש כביקורת או קריאת
תיגר לגיטימית.[2] מצב זה
מפתיע במיוחד לנוכח השונות בין המדינות השונות שאשררו את אמנת ה-OECD. למרות שה-OECD
מאגד מדינות בעלות סממנים דומים מבחינת הגישה הבסיסית לאלמנטים גלובאליים, פיתוח,
צמיחה, יחס לנאו-ליברליזם, קפיטליזם וסוציאליזם, וכן מדובר על מדינות שהינן
מפותחות או מפותחות למחצה, עדין ישנה שונות מהותית בין מדינות אלו בשורה של
אספקטים הרלוונטיים להסדרה שבמסגרת אמנת ה-OECD,
הן בפן הכלכלי-מסחרי (היקף המסחר ומאפייניו, תחומי המסחר), הן מבחינת מאפייני הדין
(הן פלילי והן מסחרי) והן מבחינת מאפיינים סוציאל-פוליטיים. לכן, לדעתי ההתעלמות
המוחלטת מהמאפיינים של המדינות השונות במסגרת האמנה גם מלמדת אותנו לגבי המניעים
של המדינות לקחת חלק במנגנון, וכפי שביקשתי להראות בחיבור זה, גם לגבי השונות
המהותית לגבי האופן שבסופו של דבר מדינות בחרו ליישם (או לא ליישם) את הוראות
האמנה.
[1] הייחודיות של
אמנת ה-OECD מקבלת משמעות יתרה
כשמשווים אותה לאופן בו סוגיית השוחד בעסקאות בינלאומיות באמנת האו"ם, שם
הוראה בעניין שוחד בעסקאות בינלאומיות איננה חד משמעית, ואין חיוב מפורש למדינות
לחוקק חקיקה הכוללת סנקציה פלילית למשלי שוחד בעסקאות בינלאומיות, אך היעדר
התייחסות זו לדעתי מעורר עניין. יש המסבירים כי להבדיל מאמנת ה-OECD, אשר מתמקדת בסוגייה
ספציפית, אמנת האו"ם, מתמקדת בסוגיית הממשל התקין והתנהלות אנשי הציבור,
להבדיל מהגורמים הפרטיים (Antonio Argandoña, The United Nations Convention
Against International Corruption and Its Impact on International Companies,
74(4) J. of Bus. Ethics 481, 490
(2007), זמין גם ב: https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=960662.). למרות
שניתוח אמנת האו"ם, התהליכים והאילוצים שניצבים בבסיס הנוסח שבסופו של דבר
נחתם מהווים סוגייה מורכבת כשלעצמה, וקצרה היריעה במחקר זה מכדי לבחון אותה,
מתעוררת אי נוחות מסוימת מכך שסוגיה שהינה לכאורה כה בסיסית ומהותית, אינה באה
בידי ביטוי באופן משמעותי באמנת האו"ם, וחוסר זה לעומת החשיבות שמקבלת
הסוגייה בארגון ה-OECD מותירה סימני שאלה לגבי
משמעות הסוגייה בפוליטיקה והכלכלה הגלובאלית (International
Anti-Corruption Norms, לעיל ה"ש 73).
[2]The International Anti-Corruption Campaign , לעיל
ה"ש 181.
תגובות
הוסף רשומת תגובה