שיח השוויון במשפט במדינת ישראל
לתחילת המאמר: המשפט הפוליטי והחברתי בישראל – תמונת מצב על פרשת דרכים
לחלק הקודם: היסודות הכלכליים והפוליטיים כמעצבי המשפט
למרות
המרקם החברתי המורכב במדינת ישראל, נראה שהשיח המשפטי הדיר את רגלו מעיסוק משמעותי
ושורשי בשאלות של חלוקת העושר המצרפי והאופן בו מבנים פוליטיים וחברתיים משפיעים
על יכולת ההשתלבות של קבוצות שונות במרקם החברתי ולקיחת חלק פעיל ומשמעותי בכלכלה.
יש לציין כי התייחסות לסוגיות אלו במדינת ישראל מורכבות במיוחד, מכיוון שישנם
מגזרים שכלל אינם מעוניינים לקחת חלק במערכת הכלכלית, עם זאת עולות שאלות לגבי
הציפייה של מגזרים אלו לקבל כספים ציבוריים, והאם יש לאפשר להם קבלת כספים אלו ובאלו
תנאים. כמו כן, לגבי מגזרים אחרים עולה קושי משמעותי לנוכח גזענות, קשיי שפה
וחשדנות הדדית רבה בין מגזרים אלו לבין כלל האוכלוסייה. עם זאת, אני סבור שדווקא
ההתמקדות בשיח כלכלי, היא זו שמרחיקה את המשפט ואת החברה בכללותה מהתמודדות עם
שאלות מורכבות אלו, ורק דוחה אותם לזמן מה.
לגבי
האופן בו המשפט הציבורי, מנהלי וחוקתי בישראל התפתח בעשורים האחרונים, נראה כי התמונה
מורכבת במיוחד, מחד, רבים בישראל מאפיינים את המשפט הישראלי כמשפט אקטיביסטי
במיוחד, אשר מתאפיין בשימוש רב במושגי שסתום משפטיים, פרשנות משפטית רחבה והתערבות
בסוגיות שאינן בעלות אופי משפטי מובהק, אלא בעלות סממנים פוליטיים. עם זאת, כמדינות
רבות, גם בישראל גישות נאו-ליבראליות באות לידי ביטוי ברבדים פוליטיים וחברתיים,
ולכן יש שיטענו שנקודת המוצא מלכתחילה הינה הכרה בתפיסה מצומצמת של הגנה על ערכי
ליבה ליבראליים.[1]
בעוד
ההכרה בערך השוויון כערך יסוד בשיטת המשפט הישראלית השתרשה מזמן במשפט הישראלי
ומהווה חלק אינטגרלי ממנו, הכרה זו מלווה מאז ומעולם במעיין כוכבית קטנה. ההימנעות
מהכרה בזכות לשוויון כזכות יסוד מובהקת עוברת כחוט השני בפסיקת בית המשפט העליון
הישראלי (יחד עם ההכרה בזכות זו). עם זאת, מתקבל הרושם שלמערכת הפוליטית היה נוח
עם מצב זה, בעוד בחברה הישראלית הונצחו מעמדות ברורים, אי שוויון מובנה והכרה
משתמעת עם חירות מוגבלת לזכות ההשתתפות בשוק ובכלכלה. מצב זה מקבל פרספקטיבה
מורכבת הרבה יותר, אם גם לוקחים בחשבון את ערביי השטחים, אשר אפקטיבית חיים בשטח
בשליטה ישראלית, אך נמצאים תחת שלטון צבאי וסט זכויות שונה לחלוטין. סיטואציה
שברירית ורגישה זו סופגת לעיתים זעזועים, כגון חקיקת "חוק הלאום",[2]
אשר יצר מתיחות רבה בקרב מיעוטים שונים שאינם יהודים ורואים עצמם כחלק אינטגראלי
מהחברה בישראל, ובהמשך המבצע הצבאי המכונה "שומר חומות" בשנת 2021, אשר
לווה בשורה של מהומות ואלימות בתוך גבולות ישראל, והעלה סימני שאלה קשים לגבי מרקם
החיים העדין בערים בהן חיה אוכלוסייה ערבית ויהודית. נראה כי בבליל משפטי וחברתי
מורכב זה, ועל אחת כמה וכמה לאחר הזעזוע העמוק שחוותה החברה הישראלית בשנת 2023
הופך שאלות לגבי מרקם החיים העדין לרלוונטי ומורכב מתמיד, ומצריך הגדרה ובחינה
מחודשת של האופן בו המשפט הישראלי מתייחס ומפרש את מושג השוויון, אשר כיום מהווה
בסיס למעין גרסה מעוותת של שוויון וליברליזם, ומהווה הכרה סלקטיבית בערכי השוויון
והחירות, תוך הנצחת מבני כוח פוליטיים חברתיים וכלכליים.
למען
הסר ספק, אין מדובר בקריאה לביסוס ערך השוויון כערך מרכזי והחלת השוויון כערך
מוחלט מהירדן ועד הים, אך נראה כי גם אם ניתן היה להתכסות באיצטלות שונות על מנת
להנציח את המצב הקיים, יש צורך להגדירו באופן שונה מהאופן שהיה נהוג עד היום. יתכן
שיש הסבורים שהפתרון הנכון הינו ביסוס השוויון כערך עליון, ויש הסבורים שיש להסתכל
למציאות בעיניים, ולהכיר בכך שלא קיים כאן שוויון ממשי, ולשאת בתוצאות הכרוכות
בהכרה באחת משתי האפשרויות, או הכרה בכל תפיסה יצירתית אחרת. עם זאת, אני סבור
שחלף העידן בו ניתן היה להתעלם באלגנטיות מהמצב וקיים ולהנציח את המבנה הנוכחי
באמצעות להטוטים משפטיים שונים.
לחלק הבא: הצורך בבחינה מחודשת של תפיסות יסוד משפטיות במערכת המשפט
[1] Wendy
Brown, Neo-liberalism and the End of Liberal Democracy, 7(1) Theory & Event, Project MUSE (2003) https://doi.org/10.1353/tae.2003.0020.
[2] חוק–יסוד:
ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, ס"ח התשע"ח 898.
תגובות
הוסף רשומת תגובה