ישראל על פרשת דרכים ומקומו של המשפט בפרשת דרכים זו
לתחילת המאמר: המשפט הפוליטי והחברתי בישראל – תמונת מצב על פרשת דרכים
לחלק הקודם: התגבשות יסודות המשפט ועיצובם במציאות משתנה
אני
סבור שאת המענה לשאלות המורכבות הניצבות לפתחנו כיום יש לנתח ולחקור לא רק בהתאם
למושגי ותפיסות יסוד שהביאונו למצב הנוכחי, אלא לבחון את כיוון המשפט כחלק
אינטגראלי ממערכת מורכבת הכוללת השפעות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.
ההכרה במשפט ככזה, הכרוך
ומושפע ממדיניות פוליטית וכלכלית, אינה דבר חדש.[1]
בהתאם לכך, נראה כי בישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, בצפון ובדרום הגלובאלי,
הכוח הפוליטי והכלכלי שזורים זה בזה, ומשפיעים באופן מהותי על האופן בו החברה שלנו
מתעצבת ומתפתחת, על האופן בו שיח הזכויות מתעצב וחשוב לא פחות, מאילו אוכלוסיות
שיח הזכויות מתעלם. השאלה מה "שפיט" ומה אינו "שפיט" מקבלת
כיום משמעויות שונות מהמשמעויות שלה בעבר, בעיקר מכיוון שהשאלה מאלו אזורים המשפט מדיר
עצמו, אינה באה לידי ביטוי בקביעה ברורה כי סוגייה זו או אחרת אינה שפיטה, אלא
במידת ההתערבות ותוצאת ההתערבות. המשפט הישראלי מאופיין בדרך כלל כמשפט שאינו נרתע
ואינו נמנע מנגיעה בסוגיות רבות ורגישות, בהן סוגיות פוליטיות, אך הנגיעה בסוגיות
אלו נעשית לעיתים בהתבסס על שיפוט "טכני" והימנעות מהעלאת ספק בעקרונות
יסוד, אשר יכולים וצריכים להיות שנויים במחלוקת.
כעת,
רגע לאחר שהתעוררו סימני שאלה מהותיים לגבי אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל
ולשבריר שנייה אף התעוררו סימני שאלה לגבי עתידה הביטחוני של מדינת ישראל, נראה כי
המרקם הישראלי ועקרונות יסוד שמהווים את הבסיס לקיומו שבריריים מתמיד: פרוגרסיבי
הפך להיות מילת גנאי;[2]
מושג הציונות צריך להמציא את עצמו מחדש, לאחר שאוכלוסיות שלמות שחשבו שהן ציוניות
גילו שבעיניי רבים אחרים הן אוייב העם; פתרון שתי מדינות לשני עמים הולך ומתרחק
מבלי שמוצגת חלופה ברורה, ברת קיימא ולא כזו שתצריך מעם ישראל לחיות על החרב בעתיד
הנראה לעין; מעמדם של חלקים מהמיעוט החרדי מונצח כאוכלוסייה ענייה שאינה לומדת
לימודי ליבה, בעוד המיעוט הערבי מוצא עצמו במדינה בעלת מאפיינים לאומניים-יהודים
הולכים ומתגברים, אך אינו מוצא את מקומו במחאה נגד תהליך זה.
מעבר
לאמור לעיל, מעמדה של רצועת עזה כרגע מהווה נעלם גדול, וכשמחד יש הסבורים יש להביא
להשמדה מוחלטת של המבנה החברתי בה, וכי מדובר במהלך בלתי נמנע, אך מאידך, לא ברור כיצד
יתמודדו עם כשני מיליון תושבים ותושבות שמצבם הורע משמעותית בעקבות המלחמה. בנוסף,
שאלות לגבי מעמד ערביי שטחי יהודה ושומרון מצריכות חשיבה מחודשת, כשמחד החשש
מפריצת מלחמה נוספת בשטחי יהודה ושומרון מהווה מצע לקריאות לפעילות צבאית יזומה, ומאידך
ההתנגדות של זרמים פוליטיים לפתרון שתי המדינות, מעלה שאלות מורכבות לגבי הסדרה
אפשרית לגבי אוכלוסייה זו.
הקשיים
האמורים לעיל מאתגרים את מערכת המשפט ממספר כיוונים שונים, ועקרונות יסוד שבריריים
עליהם מבוססת מערכת המשפט ותפיסות היסוד שלה מאותגרים בעת זו במיוחד. שאלות
מורכבות לגבי יסודות הדמוקרטיה הישראלית, ושאלות של חלוקה אשר חורגות ממשמעותן
הכלכלית, אלא עוסקות בשאלות של שוויון, אפליה וצביונה של המדינה, מצריכות התייחסות
שונה מבעבר. בתוך כל אלו, יש המציעים לבחון את האופן בו הניתוח המשפט משמש לצורך
הכרעה במחלוקות, לא רק במונחי יעילות, אלא גם באמצעות ניתוח מוקדי כוח וההשלכות
שלהם, ובאמצעות חזרה לעקרונות יסוד של צדק ולשינוי תפקידו של המשפט במערכת
הפוליטית. שוב אדגיש, זו אינה קריאה לאקטיביזם שיפוטי בהכרח, אלא קריאה לבחינה
מחודשת של תפיסות יסוד של המשפט, אשר השתרשו כה עמוק במשפט המקובל בעולם
הנאו-ליבראלי, עד שאלו כמעט ואינן מוטלות בספק.
[1] כך
למשל, בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נשמעה ביקורת בעיקר של משפטנים ראליסטיים,
כי מדיניות הלסה-פר (Laissez-faire)
אינה אלא מדיניות משפטית שהתגבשה מיחסי כוחות פוליטיים אשר גיבשו את המדיניות
הכלכלית, ולמרות שזו לעיתים הוצגה ככזו התומכת בשוק חופשי וצמצום ההתערבות של
השלטון למינימום בעולם הכלכלי, הלכה למעשה, מדובר על מדיניות שיצרה כר נוח לבעלי
הון.
תגובות
הוסף רשומת תגובה