הקיטוב החברתי בישראל וההשפעה של תהליכים בינלאומיים

 

לתחילת המאמר: המשפט הפוליטי והחברתי בישראל – תמונת מצב על פרשת דרכים

לחלק הקודם: אי השוויון המגזרי במדינת ישראל בסביבה פוליטית מורכבת 

מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם שורה ארוכה של בעיות מורכבות, החל ממבנה חברתי מורכב ומגזרים בעלי שונות משמעותית מבחינת תפיסות היסוד של האופן הבסיסי בו אלו מפרשים את מעמדה ותפקידה של המדינה הריבונית, והאופן בו הם היו מעוניינים לעצב אותה. בנוסף ישנם מגזרים המעוניינים להביא לסיום קיומה של המדינה במתכונתה הנוכחית, ושואפים לחזות מדינתי שונה לחלוטין מהקיים. עם זאת, נראה כי נכון למועד כתיבת שורות אלו ולאחר תקופה ממושכת של אי יציבות פוליטית ומערכות בחירות חוזרות ונשנות, הוקמה ממשלה, אשר מהווה לדעת אזרחיות ואזרחים רבים את התשובה לבעיות שונות במדינה. מאידך, אזרחיות ואזרחים רבים רואים בממשלה זו איום ממשי על אופייה של המדינה, כפי שהיה עד לאחרונה. למורכבות זו מצטרפות הבעיות הביטחוניות הייחודיות לישראל והאיום הבטחוני המורכב עימו מתמודדת ישראל, וכמובן הסביבה הגלובאלית המשתנה והמתעצבת.

 

לאור האמור לעיל, נראה כי ניתן להניח שהמענה הפוליטי לבעיות המורכבות בישראל הוכיח עצמו כלא יעיל וכלא מספק.[1] כמו כן, מתעורר ספק האם החלטות הניתנות על ידי הממשלה, אכן משרתות את רצונו של הרוב ושומרות על זכות המיעוט, או מהוות תוצר אינטרסים פוליטיים צרים ומתן זכויות למגזרים ספציפיים, במטרה לשמר את שלטון הממשלה.[2] בעוד בארה"ב ומדינות מערביות נוספות, לעיתים קרובות הזעם הציבורי לגבי החלטות הממשל והניתוק מהעם נובעים מטענות לקשר בין השלטון לבעלי ההון, ואלו לעיתים מהווים בסיס להקצנה לאומנית ומציאת מענה בקרב מפלגות ימין, אשר מציגות עצמן כחלופה למערכת השלטון המסואבת והמושחתת, בישראל התהליך מעט שונה. אמנם ניתן להצביע על התחזקות של דפוסי הצבעה למפלגות ימין והתגברות של לאומנות בקרב אוכלוסיות מסוימות, אך שנת 2023 עיצבה את הסביבה הפוליטית והחברתית מחדש: בישראל חלקים לא מבוטלים מהציבור, אשר תומכים בממשל הנוכחי, מבקשים דווקא לא לשבור את ההגמוניה של השלטון, אלא לקבע ולחזק את מעמדו, בטענה כי יש לשבור דווקא את ההגמוניה של מערכת המשפט.

 

השפעה נוספת של הקיטוב והמורכבות הפוליטית בישראל הינה יכולת מוגבלת לקבל החלטות אסטרטגיות, היעדר תכנון לטווח הבינוני והרחוק וחוסר יכולת להניע תהליכים משמעותיים. להבדיל, השפעת לחצים פוליטיים מהווים כר רחב להסטת כספים למגזרים שמקבלים ייצוג בממשלה ולחקיקה מגזרית מובהקת. כך, לאחר תקופה ממושכת בה כלל לא ניתן היה להגיע להכרעה פוליטית, הוקמה בישראל ממשלה הכוללת גורמים שאך לפני זמן לא רב במיוחד אופיינו על ידי השלטון הנוכחי כגורמים קיצוניים שאין מקום לתת להם מקום בחזית הבמה הפוליטית.[3] אף על פי כן, כיום גורמים אלו הינם מכתיבי מדיניות ובעלי השפעה ניכרת. המשמעויות של מצב זה טרם מובנות במלואן והתהליך נמצא בעיצומו, אך שוב אנו מבינים כי מדובר בנקודת מפנה וצומת דרכים משמעותית לאופן בו תתעצב מדינת ישראל בשנים הקרובות.

 

התהליכים הפוליטיים האמורים לעיל משפיעים בתורם גם על המדיניות של מדינות שונות בעולם הגלובאלי. ערעור מפת הגושים העולמית והשפעות סותרות שמצד אחד מביאות חלק מהמדינות להבנה שלא ניתן להתעלם מהתעצבות של סדר עולמי חדש, המצריך שיתוף פעולה וחיזוק קואליציות בינלאומיות, ומצד שני לאומנות שבתורה מעודדת בדלנות והתנתקות מתהליכים בינלאומיים, ונכונות פחותה להשקעת כספים למטרות בינלאומיות שונות. בהתאם, גם תפקידם של ארגונים בינלאומיים מתעצב מחדש והתפקיד שהם צפויים לקחת בעולם החוזר למבנה דו-קוטבי, אשר הגוף המשמעותי ביותר בו, האו"ם, אמנם בעל השפעה, אך יחסי הכוחות החדשים עדין לא חלחלו והתעצבו במסגרת פעילותו באופן מוחלט.

  

בישראל התהליך הזה בא לידי ביטוי בצורה מעניינת במיוחד, מכיוון שלאור הכיתוב החברתי המשמעותי, קבוצות חברתיות שונות פועלות על מנת לפרק מוקדי כוח, ולעיתים מדובר בקבוצות בעלות אג'נדות חברתיות או פוליטיות נוגדות, באופן שכל אחת מנסה לפרק את מוקדי הכוח שהיא מאפיינת עם הקבוצה השנייה. למשל, בעוד יש המאפיינים את מערכת בתי המשפט כמזוהה עם השמאל, גורמים מהצד הימני של המפה הפוליטית פועלים באמצעות הכלים העומדים ברשותם, על מנת להשפיע על מוקד כוח זה ולהשפיע על האנשים החברים בו, בעוד השמאל פועל על מנת לצמצם את הכוח של הצד הימני של המפה הפוליטית, אשר שולט בכנסת ובממשלה. עם זאת, לכל אלו משותפת הסלידה מאליטות פוליטיות-כלכליות ומרכזי השפעה וכוח מסורתיים. ניתן להבין את התנהלות זו גם כביטוי הכעס של רבדים מהחברה המרגישים שהיכולת שלהם להשפיע על חייהם מוגבלת, הן ברמה האינדיבידואלית והן ברובד הפוליטי-קולקטיבי.

לחלק הבא: הליברליזם והנאו-ליברליזם כבסיס משפטי לשיח של יעילות 

---

[1] יש לציין כי הטענה כי המענה הפוליטי מוגבל ולא מספק פתרונות למצב המורכב של המדינה הריבונית, אינו ייחודי לישראל, וטענות אלו נשמעות גם לגבי ארה"ב: Jack N Rakove, Impeachment, Responsibility and Constitutional Failure (2023); בריטניה: Brian Christopher Jones, In defence of the UK’s

unwritten constitution, Bennett Institute For Public Policy, Cambridge (2023), available in https://www.instituteforgovernment.org.uk/sites/default/files/2023-09/In-defence-UK-unwritten-constitution.pdf; ובאירופה: Tim Bale, Cristóbal Rovira Kaltwasser, Riding the Populist Wave: Europe's Mainstream Right in Crisis (2021) .  

[2] טענה זו עולה בדרך כלל בהקשר להשפעה של בעלי ממון על החלטות השלטון, למשל: Lisa A. Keister, The One Percent, 40 Annu. Rev. Sociol 347 (2014), אך בישראל לעיתים הטענה הינה כי המיעוטים אשר משפיעים על החלטות הממשלה הינן מפלגות דתיות.

^[3] דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בהצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו משנת 2021 כי "בן גביר לא כשיר לכהן כשר בממשלה, עמדותיו לא עמדותיי" https://www.maariv.co.il/breaking-news/Article-822099, ולמרות זאת בהמשך חזר בו מינה את איתמר בן גביר לשר בכיר. בדומה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2022, כי התיקים ביטחון, חוץ ואוצר צריכים להישאר אצל מפלגת השלטון, ובסופו של דבר, חודשים ספורים לאחר מכן, בצלאל מונה לשר במשרד הביטחון ושר האוצר.