ריאליזם, ליברליזם וקונסטרוקטיביזם, כגישות היסוד בעיצוב יחסים בינלאומיים

 לתחילת המסמך: מבוא

פרק קודם: פרק חמישי: קונסטרוקטיביזם והמניעים של מדינות לחוקק חקיקה נגד מתן שוחד

בבואנו לבחון את היחסים הבינלאומיים, בהתאם לתיאוריות היסוד בכלכלה הפוליטית, ראוי לציין את ההבחנה בין ריאליזם, ליברליזם וקונסטרוקטיביזם, כגישות היסוד בעיצוב יחסים בינלאומיים. למרות שכפי שכבר ציינתי לעיל, ניתן להצביע על קווי דמיון מסוימים בין אסכולת הריאליזם לאסכולת הליברליזם מבחינת המטרות שלהן, מדובר על אסכולות שניתן להציג כאסכולות בעלות מאפיינים סותרים, והמתח בין הגישות בא לידי ביטוי גם בהתפתחות גישת החקיקה והאכיפה נגד מתן שוחד בעסקאות בינלאומיות. כמו כן, מתח זה בא לידי ביטוי בפערים תיאורטיים לגבי האופן בו מתנהלים שחקנים שונים במגרש הגלובלי. לעניין זה יש להזכיר שאחד המאפיינים המשמעותיים של המגרש הגלובאלי לעניין זה, הינו היעדר "ממשלת-על" או גוף אדמיניסטרטיבי כולל. התיאוריות המרכזיות של הכלכלה הפוליטית מהוות מסגרות הכוללות תתי אסכולות והסתעפויות בעלות סממנים ומאפיינים שונים. כך בהקשר לאסכולת הריאליזם, ראוי להזכיר את אסכולות הטבע האנושי, אנרכיה בינלאומית והשפעת מוסדות פנים מדינתיים.^[1] למרות ששלושת "תת אסכולות" אלו מדגישות ומתייחסות לגישת הריאליזם באופן מעט שונה, נראה שניתן לאפיין את שלושת האסכולות, ככאלו הכוללות את ההנחות הבסיסיות כדלקמן: ראשית, קבוצות שונות במפה הבינלאומית מהוות את הבסיס העיקרי להסבר ההתנהלות בזירה הגלובאלית; שנית, הקבוצות העיקריות הן המדינות, אשר מונעות בהתאם לאינטרסים העצמאיים והאגואיסטים שלהן; שלישית, על מנת להשיג את מטרותיהן, המדינות פועלות בכוחניות, ומצב עולם בסיסי זה גורם לקיומו של קונפליקט גלובאלי מתמשך, אשר מהווה מעין מעגל שוטה, במסגרתו מתנהל קונפליקט תמידי ואנרכיה, אשר גורמים למדינות להניח שרק הן יכולות לסייע לעצמן.^[2]

              לעניינו, התאוריה הריאליסטית המשמעותית ביותר הינה הריאליזם המבני (Structural Realism), שאחת המטרות העיקריות שלה הינה להסביר כיצד קיומה של מערכת גלובאלית נטולת סדר פנימי, אשר אף נחשבת למערכת אנרכית, משפיעה על האופן בו המדינה מתנהלת במרחב הגלובאלי. באמצעות בחינת האופן בו המדינה מתנהלת במרחב הגלובאלי, ריאליזם מבני מבקש לבחון כיצד ניתן להסביר קיומם של קונפליקטים ואת הקושי לגבש שיתופי פעולה בין מדינות.^[3] ברי כי ניתוח התנהלות זה רלוונטי לא רק לבחינת יחסי מלחמה ושלום, אלא גם רלוונטי לקושי לבסס שיתופי פעולה כלכליים ושיתופי פעולה במטרה להגשים מטרות גלובליות. כמו כן, גישה זו מטילה ספק יסודי לגבי המניעים של כל מדינה אשר פועלת בשדה הגלובאלי, מכיוון שההנחה הנגזרת מאסכולה זו הינה שגם פעילות שנחזית לשיתוף פעולה גלובאלי, חשודה כפעולה שבסיסה ישנם מניעים אנוכיים.

              בדומה לגישה הריאליסטית, גם ליברליזם מהווה אסופה של תתי אסכולות שונות ומגוונות.^[4] עם זאת, עקרונות היסוד של הליברליזם שונים באופן מהותי מעקרונות היסוד של הריאליזם. להבדיל מהאסכולה הריאליסטית, שמצב העולם היסודי שלה הינו קיומה של אנרכיה, אסכולת הליברליזם, ככלל, מניחה שמצב האנרכיה ביחסים הגלובאליים בין מדינות לעיתים יכול להביא למצב של מלחמה, אך לעיתים יכול להביא גם למצב של שלום. שנית, להבדיל מההנחה היסודית בתפיסה הריאליסטית, שבהתאם אליה, בין המדינות בזירה הבינלאומית מתקיים משחק סכום אפס, האסכולה הליברלית גורסת שקיומה של תחרות בין מדינות מהווה משחק סכום חיובי או משחק סכום שלילי.^[5] כלומר, או שהמדינות יוצרות ביחד תנאים שמאפשרים לכולם להרוויח, או שכולם מפסידים. כמו כן, בעוד הגישה הריאליסטית מתארת קרב הישרדות ומלחמה תמידית לצבירת כוח, ומניחה שאלו מהווים את המניעים העיקריים של המדינה, האסכולה הריאליסטית אינה מחזיקה בגישה זו, ומכירה בכך שישנם גופים נוספים למעט המדינה. ברי כי התיאור לעיל מדגיש את הניגודיות בין שתי הגישות, והאופן בו אלו מסבירות את המניעים של מדינה לחוקק חקיקה האוסרת על מתן שוחד לעובד ציבור בעסקאות בינלאומיות באופן שונה מיסודו. בהתייחס לליברליזם, ראוי לציין לעניינו את הנאו-ליברליזם המוסדי,^[6] אשר מהווה הסתעפות מרכזית של האסכולה הליבראלית. הנאו-ליברליזם המוסדי, מפנה את הזרקור לתפקידם המרכזי של מוסדות במסגרת יחסי הכוחות הגלובאליים.

              את הניגודיות בין שתי האסכולות, ניתן לראות בביקורת נגד הריאליזם המבני, אשר מתייחסת להנחת האנרכיה הגלובאלית המאפיינת אסכולה זו, וסותרת אותה בטענה כי ניתן להתמודד עם קיומה של אנרכיה גלובלית באמצעות מיסוד של משטרים בינלאומיים, אשר נשענים על סטים של עקרונות, נורמות, כללים והליכי קבלת החלטות, אשר מהווים בסיס להכנסות של השחקנים השונים במערכת הגלובאלית לציפיות מוגדרות ומשותפות.^[7] לדעתי, בהחלט ניתן להסביר את ה-OECD כארגון אשר עונה על יסודות אלו, ומהווה פלטפורמה לפעולה בינלאומית משותפת. עם זאת, שוב יש לזכור ולהזכיר שה-OECD אינו ארגון "גלובאלי", אלא מהווה מועדון אקסקלוסיבי, שלפחות בחלק מהתקופות של קיומו אינו מתיימר להיות גוף גלובאלי. עם זאת, גם כאן מתקבל הרושם שהארגון נמצא בבחינה מתמדת של מעמדו והשפעתו הבינלאומיים.^[8]

בהתאם לביקורת נגד הריאליזם המבני, גם בהיותו של העולם – עולם אנרכי, תיאום ושיתוף פעולה בין מדינות המעוניינות בפעולה משותפת, אשר מביאה לידי ביטוי אינטרסים ומדיניות זהים, אפשרית באמצעות מוסדות בינלאומיים, אשר פועלים במשותף במטרה להתמודד עם כשלי שוק בינלאומיים. בהתאם לגישה זו מוסדות בינלאומיים מסייעים למדינות להתגבר על בעיית הפעולה הקולקטיבית, באמצעות הפחתת עלויות יצירת שיתופי פעולה והחלפת מידע. בהתאם לגישה זו, ניתן לפרש את אמנת ה-OECD כמנגנון שמהווה מצע למדינות להתמודד עם בעיה, שמדינות אלו מניחות שהן חולקות.

              עם זאת, בעוד שתי התיאוריות לעיל מתמקדות בהיבטים שונים של היחסים הבינלאומיים, על מנת לפתח הסברים לאירועים ומאפייני התנהלות של מדינות, שתי האסכולות מתאפיינות בכך שהן מתבססות על הנחת מוצא רציונאלית. הנחת המוצא הרציונאלית, שממנה ניזונות אסכולות אלו מהווה מלכתחילה נקודת מוצא שנויה במחלוקת, אשר נוגדת את האסכולה התועלתנית, אשר מתאפיינת בנקודת מוצא לפיה יש קושי להסביר התנהלות של מדינות בשדה הגלובאלי באופן רציונאלי.^[9] ניתן לאפיין את האסכולה הליבראלית והריאליסטית, לעייננו, כאסכולות אשר מתייחסות לזהות השחקים השונים והאינטרסים השונים שלהם, כנתונים אקסוגניים לאסכולות עצמן, אשר מונעים מהמציאות החומרית.^[10] עם זאת, לצורך ניתוח המניעים של מדינות לחוקק ולאכוף חקיקה נגד מתן שוחד, נקודת המוצא לעיל, וההתייחסות לשחקנים והמניעים שלהם כנתונים אקסוגניים, עלולה להביא להסבר חלקי בלבד. הריאליזם והליברליזם כמעט ואינם עוסקים בשאלה כיצד ומדוע שחקנים שונים בשדה הגלובאלי מקבלים ושואבים את הזהות שלהם והאינטרסים הנגזרים מזהויות אלו, אלא מתייחסים למדינות והשחקים השונים בשדה הגלובאלי כמצב נתון, המהווה חלק מההוויה הגלובאלית.^[11] לנוכח האמור לעיל, וכמענה לאסכולות הרציונאליות, התפתחה האסכולה הקונסטרוקטיבית, כמענה וככלי חילופי להבנת וניתוח תופעות גלובליות, תוך התמקדות בבחינה וניתוח כיצד שחקנים ומאפייני הזהות שלהם מתהווים ונוצרים. שלא כמו ריאליזם וליברליזם, האסכולה הקונסטרוקטיבית מפנה את הזרקור לתודעה של בני האדם והמבנים שהם יוצרים במערכת הגלובלית (או כל מערכת אחרת), והמטרה העיקרית הינה להסביר שזהויות וההעדפות הנגזרות מהן מהוות תוצר חברתי.^[12] האסכולה הקונסטרוקטיבית מתמקדת בבחינתן של נורמות, ידע ורעיונות בפוליטיקה ויחסי הכוחות בין הגורמים השונים, תוך הדגשה מיוחדת לתפקיד של אלו במסגרת מערך התפיסות הקולקטיביות והשפעתם על המערכת החברתית. כמו כן, האסכולה הקונסטרוקטיבית משמשת ככלי לניתוח חברתי, המבוססת על ההנחה שאינטראקציה בין אישית מבוססת בעיקר על תפיסות רעיוניות משותפות, וכי אותן תפיסות רעיוניות משותפות וקיומן של אמונות משותפות, מהוות את אבני הבניין לזהויות והאינטרסים של השחקנים במערכת היחסים.^[13]

הפרק הבא: ניתוח קונסטרוקטיבי של עבירת שוחד לעובד ציבור זר

---

[1] כפי שזו מוצגת בספר:Michael W. Doyle, Ways of war and peace : realism,liberalism, and socialism (1997) .

[2] William C. Wohlforth, Realism, The Oxford Handbook of International Relations 132 (2008).

[3] Theory of International Politics, לעיל , בעמ' 88.

[4] Andrew Moravcsik, Taking Preferences Seriously: A Liberal Theory of International Politics, 51(4) Int'l Org. 513, 524 (1997) ואילך.

[5] Ways of war and peace : realism, liberalism, and socialism, לעיל ה"ש 194.

[6] לעיל הטקסט ליד ה"ש 162-7.

[7] Robert O. Keohane, After Hegemony: Cooperation and Discord in the WorldPolitical Economy 57 (1984, 2005) .

[8] מעניין לראות שהקבלה של מדינות חדשות ל-OECD נערכת בתקופות מסויימות, בהן בדרך כלל מתקבלים מקבצים של מדינות במועדים סמוכים. כך, הארגון נוסד בשנת 1961. בשנים שלאחר מכן התקבלו לארגון מספר מדינות נוספות, שלדעתי ניתן לאפיין אותן כמדינות שאינן נמצאות בליבת המדינות של העולם המערבי, מבחינה פוליטית וגיאוגראפית, והן יפן (1964), פינדלנד (1969), אוסטרליה (1971) וניו זילנד (1973). לאחר קבלת המדינות לעיל, במשך יותר מעשרים שנה לא נתקבלו מדינות נוספות לארגון, ואז במהלך שנתיים בלבד נתקבלו חמש מדינות נוספות: מקסיקו (1994), צ'כיה (1995), הונגריה (1996), פולין (1996) וקוריאה (1996). לאחר מכן, בשנת 2000, צורפה סלובקיה, שמהווה חריג למאפיין של קבלת מספר מדינות באותה תקופה. עם זאת, עולה כי צירוף של חלק המדינות לעיל, אכן מהווה חלק ממדיניות מוצהרת של ה-OECD לגבי צירוף מדינות נוספות, בהתאם לתוכנית "Partners in Transition", שהושקה על ידי ה-OECD בשנת 1991, במטרה לחזק את הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה (צ'כוסלובקיה דאז). לאחר מכן, כעשר שנים לא התקבלו מדינות נוספות, עד שבשנת 2010 התקבלו ארבע מדינות: צ'ילה, אסטוניה, סלובניה וישראל. גם קבלת המדינות הנוספות בשנת 2010, ככל הנראה אינה מקרית, לנוכח החלטה אסטרטגית של ה-OECD משנת 2007 לחזק את מערכת היחסים עם מספר מדינות, בהן ברזיל, סין, הודו, אינדונזיה ודרום אפריקה.

[9] כמו הגישה המוצגת ב: What Makes the World Hang Together?, לעיל ה"ש 190.

[10] Martha Finnemore,National Interests in International Society 9-10, 17 (1996) ; Rawi Abdelal, National Purpose in the World Economy: Post-Soviet Statesin Comparative Perspective 214, 217 (2001).

[11] What Makes the World Hang Together?, לעיל ה"ש 190, בעמ' 863.

[12] What Makes the World Hang Together?, שם, בעמ' 856, 864, 879.

[13] What Makes the World Hang Together?, שם, בעמ' 863-4, 866, 872-3; Social Theory of International Politics, לעיל ה"ש 192, בעמ' 104-6, 124.